My Work

הגדה של פסח

פורסם: April 06, 2012

יחד עם עמותת "ילדים בסיכוי" הכנו הגדה לפסח למטרת איסוף תרומות לעמותה.

לפני כחודשיים ערכנו סדנה בפנימיה באשדוד עם קבוצת נערים ונערות בני 17-18.

החבר'ה יצרו דיוקנאות עצמיים אותם שילבנו בהגדה.

הגדות ניתן לרכוש כאן.

הסופרת תלמה אדמון כתבה טקסט מרגש אותו אני מצרף כאן:

 

‎העולם מלא בפרצופים

‎הם נכנסו לאולם הקטן בשקט, מכורבלים במעילים. לא כקבוצה הגיעו. אחד אחד באו בהליכה איטית, חששנית מעט. הם בחנו בהיחבא את פנים האולם, שנראה להם לפתע זר ושונה מן הרגיל, והגניבו מבטים אל קומץ האנשים הלא מוכרים שהתרוצצו במקום.  במרכז רצפת האולם הוצבו שולחנות גדולים, שדפי בריסטול הונחו עליהם כצלחות הממתינות למנות מפוארות.
‎    המופע המוזר ביותר התרחש לאורך הקיר המזרחי. נפרש שם מיצג ססגוני שופע פרטים חסרי קשר והקשר. הם טרם ראו דבר כזה. ערימות סדורות, אינסופיות, של חפצים ואבזרים מעולמות שונים ומנוגדים, הוצגו שם לתכלית בלתי ברורה. החבר'ה גררו רגליים לאורך דלפק החפצים המהפכני, שנראה כערימת זבל מאורגנת היטב, או כתצוגת ראווה של קיוסק משולח רסן. לחילופין, אפשר היה לחשוב שאיזה מופרע טוב-לב תרם לאירוע את כל מה שצבר במאה שנות אספנות נטולת שיטה.
‎     בני השכבה הבוגרת של פנימיית "נווה גלים" של המפעל להכשרת ילדי ישראל לא ידעו מה טיבו של האירוע שזומנו אליו. אחדים גילו חוסר רצון ניכר להישאר במקום. רובם היו עייפים מיום לימודים מתיש, אחד מהם היה מתוח לקראת מבדקי קורס טייס שנכונו לו למחרת. מחוץ לאולם נפלה חשכת החורף הפתאומית, והאור הצהוב שבפנים נשפך עכשיו על המוני חפצים נטושים.
‎    פרחי בד, ברזים ישנים, מפתחות, חוטים, כפתורים, מקלות ארטיק, חבלים, דמויות צעצוע, שאריות בד, אפרכסות טלפונים ישנים מן האלף הקודם ועוד ערב-רב של חפצים חסרי שם ונעדרי הגדרה. אוסף מבלבל וסוחף של חומרים קשים ורכים, קרים וחמים וגם ניטראליים, שהובא לסדנה עם האמן חנוך פיבן.
‎    באוויר המהוסס החלו לרחף שאלות לא מבוטאות. משהו דרש כיוון. משהו תבע הסבר. אפשר היה לחוש באנרגיות רפויות, וגם קצרות רוח, עד שפיבן זימן את כל היחידים לבוא ולשבת על הבמה, מול מסך הקרנה. לפתע הסתמנה קבוצה. חוט חברי סמוי נמתח פתאום. הם קנטרו זה את זה, צחקקו, החליפו מבטים והרימו פנים לעבר פיבן. האירוע החל. האמן פתח בפני החבורה חלון נדיב לעולם חסר הגבולות של אמנות יצירת הקולאז' מחפצים אקראיים.
‎    חנוך פיבן אינו האיש הסמכותי שתבחרו בו להטיל מרות על חבורת מתבגרים. האיש קורן ידידות ופתיחות ורכות, אבל לא רק התכונות האלה כבלו את המאזינים הצעירים בשקט קשוב. זוהי ההקדמה הקלילה שלו, המובנת לכל נפש. הצעירים נחשפו להפתעות היצירתיות של פיבן. תפיסת החיים שלו מראה שההתבוננות בעולם יוצרת אותו מחדש מנקודת מבט אינדיבידואלית ומשוחררת ממוסכמות. לפי פיבן כל  דבר אחד הוא בעצם הרבה דברים.
‎     "היום נצייר בחפצים," אמר פיבן. "אפשר לספר סיפור בלי מלים, סיפור באמצעות חפצים. אני רוצה לגרום לכם להסתכל על העולם אחרת. כדאי לשכוח את שם החפץ ולהסתכל רק על הצורה שלו. ודרך טובה להסתכל בחפצים היא לחפש בהם פרצופים. העולם מלא בפרצופים. מה דעתכם שכל אחד יספר על עצמו בציור?"
‎    "כל דבר שנעזב, גם בן אדם, יכול למצוא חיים חדשים. אתם יכולים לתת חיים חדשים לחפצים שנראים לא שייכים. אתם יכולים לשייך אותם ליצירה שלכם ולתת משמעות לקיום שלהם,"  אמר פיבן, שאתרי מחזור (ובקיצור – מזבלות) מספקים לו חומרים שלא יִכְלו לָנֶצח. הוא שילח את החבורה הצעירה אל "מזנון" החפצים. ושוב הם היו ליחידים. כל אחד ניגש אל שפעת החפצים בקצב שלו. כשהתבוננו בראשונה במאגר העצום היו לאחדים פנים של מבוכה והיסוס, והיו מי שנראו כמאזינים לאיזו מוזיקה פנימית.
‎     ואחת הנערות ניגשה בצעדים החלטיים אל הדלפק המזמין וגרפה אל בין זרועותיה פרחי נייר ואפרכסת טלפון ובד בגון אוף ווייט ומקלות ארטיק וקובץ חבלים רכים. והיא פרשה באחת אל גיליון העבודה שלה ובתוך דקות הייתה שם דמות נעימה, רכה, פרחונית, מתעגלת.
‎     נער אחד עמד ובהה מעל לערימות האבזרים וכרכם את פניו. "אני לא רוצה לקחת מפה כלום," הוא אמר. "אני עייף." אך כעבור רבע שעה נראה רכון בהרהור מעל לגיליון עבודה עמוס בחפצים.
‎     והיו שעברו הנה ושוב על פני הדלפק הארוך והתבוננו, ומיששו והחזירו למקום. ואחד ידע שהוא רוצה ליצור דמעות. הפנים שהלכו ונוצרו לפניו היו עשויים מחלקי דיקטים גזורים ששימשו למארז איזה חפץ אלקטרוני פגיע ועלום. הדמעות שנתלו מתחת לעיני הדיקט היו מפתחות ייל מתכתיים. פנים עצובים, חרושים בתווים קשים. פניו של הנער שעבר פעמיים ניתוח לב פתוח והשתוקק לספר על כך.
‎      שניים חברו כדי ליצור דיוקן אחד. מישהו יצר את דמותו של אב הבית אֵלִי. למה? "כי אני אוהב אותו." למה? "כי הוא אוהב אותי." אלי מנגן בעוּד, ולכן שקד הנער בסבלנות על התקנת עוּד מתחת לידיו של אלי. ידיים מכפיות חד-פעמיות.
‎     מישהי יצרה דיוקן אמנותי מפליא. שתי צמות שחורות כצמותיה, כובע תכול ככובעה, ותווי מוזיקה נשלחים מן הפנים אל מרום הציור. ובמרום הציור דמות מלאך זהוב מגבס. תרומת הסטודיו של פיבן, ששמח לראות את הפסלון ביצירה הזאת. כל הציור האלגנטי כולו היה ממוקם בזווית ימין העליונה של דף העבודה, ושאר הגילון ריק, שופע אמירה שקטה ומהוקצעת.
‎     היו דיבורים חרישיים באולם. מין זמזום עמלני מכונס. הם התמקדו, כל אחד במקצב הפנימי שלו ובחומרים שדיברו לאצבעותיו. מדי פעם פנו לאחת מן  המדריכות מטעם "ילדים בסיכוי" וביקשו סיוע טכני. גם המדריכים מן הפנימייה היו שם, חמושים באקדחי דבק. אבל הרעיונות והעשייה היו שלהם, של הנערים. דומה היה שכל הנוכחים לקו בקדחת מיטיבה ששאבה אותם לתוך עצמם.
‎     מישהו הרכיב דמות אנושית דווקא מאריגי צמר סמיכים. פתאום היה אפשר לזנוח את כל החומרים הנוקשים. המגע קבע מה תאמר היצירה. לא רק לצבעוניות ולחפצים שנראים כמו עיניים ואף יש אמירה. גם לחוש המישוש יש תפקיד. ולמשמעות, כן, המשמעות החבויה בחפץ. חמסה תכולה במקום אף, למשל. שהאף, המריח, ההולך לפנינו, הוא הראשון להבחין בהבטחה ובסכנה, והחמסה מגוננת מפני זאת וגם מזאת.
‎      מישהו יצר, בצד הדיוקן העצמי, את פינת החי שהוא אחראי עליה. ובעצם הסתבר שיצר עולם שלם. עולם המציאות שלו. חצר הפנימייה, באשדוד, בתי המגורים. זה מה שיש. זאת המפה שלו.
‎     ואחר כך, כשישבו במעגל, כל אחד ויצירתו לפניו, השתררה רצינות. פיבן הרים כל דיוקן והציג אותו כפי שהוא, שלם, מובהק, מדָבּר. במבט מרחוק נעלמו לפתע הפרטים הקטנים והמנותקים זה מזה. מרחוק היו הדיוקנאות ברורים ובעלי אמירה עזה, מגובשת. כל אחד מן הנערים ביטא דבר-מה, גם העייפים שבהם, והנמנעים. דומה היה שדווקא החלל נעדר הכותרת שמעל ערימת החפצים נטולי הקונטקסט הוא ששחרר בנערים את חדוות הביטוי. לא היו חוקים למשחק הזה, שבו צץ לו פתאום שעון קיר דמוי הגה ספנים ועוגן בתחתיתו. במקום אחר אולי היה זה חפץ וולגרי בסלון של יאכטונר. כאן התבלט באופנים חדשים. אחד הנערים הרים אותו, בחן את ברק הלכּה והשיב אותו למקומו באמרו: "חבל לעשות מזה משהו אחר." הוא לא השאיר טביעת אצבע על חלקת פניו של  השעון.
‎    ונער אחר בא כעבור דקות אחדות, ובחר בשעון הזה דווקא, ועשה משהו אחר מן החפץ בעל הנוכחות. זה הנער שעיצב את פניו של אב הבית. בשעון העצמתי ראה את פני האיש הקרוב אליו. ובכפיות פלסטיק עדינות, שהוסיף לו כידיים, נתן את אותו עוּד הכרחי של אהבה.      

‎תלמה אדמון                                                                                   

 

 

 

 

 

 


Bookmark and Share

Comentar


הוסף תגובות


שם:

תגובה:




All rights reserved © Hanoch Piven

Design: Moishv